פסק-דין בתיק ע"א 13704-09-12

א.         הערעור שבפנינו הוא על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת גב' מירב קלמפנר-נבון) מיום 20.6.12 ב-ת.א. 20097-05-09 לפיו נדחתה תביעת הנזיקין שהגיש המערער כנגד המשיב בגין נזקי גוף שגרם לו, לטענתו, המשיב שעה שתקף אותו (כך לגירסת המערער), ביום 11.6.08.

ב.         נוכח המחלוקת העובדתית אשר בין הצדדים נפרשה מערכת הראיות בשלמותה בפני בית משפט קמא. בתום שמיעת הראיות ולאחר קבלת סיכומיהם של הצדדים בכתב, קבע בית משפט קמא שגירסת המשיב לקרות האירועים מהימנה עליו יותר מאשר גירסת המערער ועדיו.

            עוד קבע בית משפט קמא כי מתוך בחינת העדויות, אחת לאחת, עולה מגמה חד משמעית להמעיט ממעשיו של המערער, שהובילו לקרות האירוע הנטען, ולעומת זאת להאדיר את הסבל אשר נטען על ידי המערער ובני משפחתו.

ג.          בית משפט קמא היה ער לכך שעדות המשיב היא עדות יחידה של בעל דין, אך סבר, מנימוקים שפירט, שיש להעדיפה, לגבי אופן קרות האירוע הנטען, על פני גירסת המערער ובני משפחתו. בית משפט קמא הוסיף וקבע, כי האירוע נשוא התובענה התרחש על רקע יחסי השכנות הגרועים במיוחד ששררו בין המערער לבין המשיב, ובמסגרתו פירק המערער בחמת זעם חסימה מקרשים שבנה המשיב, בהתאם לדרישת אשת המערער.

ד.         המשיב, שביקש מן המערער לחדול ממעשיו, נתקל בצעקות של המערער ורעייתו. כאשר החל המערער אף לזרוק חפצים וקרשים מן החסימה לעבר המשיב, הדף אותו המשיב אשר חש באיום על חייו, לאחור.

            כתוצאה מן ההדיפה נפל המערער ונחבל בידו, ואילו אשת המערער תקפה את המשיב בשריטות וצעקות, ולכך הוסיפה גם בתו של המערער שצעקה אף היא לעבר המשיב.

בית משפט קמא קבע, כי המשיב אכן נקט בכח כלפי המערער. המשיב הודה בכך שהדף את המערער ממנו, וברור מן העדויות שלא היה זה בהסכמת המערער. ואולם, כך קבע בית משפט קמא, לא היתה למשיב כוונה לפגוע במערער, אלא כי המשיב עשה את מעשיו על מנת להגן על עצמו מפני פגיעתו של המערער, ומפני החפצים שהלה השליך לעבר המשיב.

ה.         משלא התקיים היסוד הנפשי קבע בית משפט קמא שלא קיימת חבות של המשיב בגין עוולת התקיפה.

            עוד כתב בית משפט קמא, שגם אילו ניתן היה לקבוע שהתקיימו יסודותיה של עוולת התקיפה הרי עומדת למשיב , בנסיבות אלה, ההגנה אשר בסעיף 24 (1) לפקודת הנזיקין.

בין יתר הדברים כותב בית משפט קמא, כי אין ספק בלבו שהמערער השתמש בכח והחל לזרוק את הקרשים שהרכיבו את המחסום אל עבר המשיב שהתקרב לעברו.

            שימוש זה בכח נעשה על ידי המערער שלא כדין.

ו.          התנהגות המערער היתה, לפי קביעת בית משפט קמא, קנטרנית ותוקפנית. גם אם לא השליך המערער את הקרשים אל עבר המשיב, ספציפית, הרי שהיה בהשלכת הקרשים משום איום של ממש, לשימוש בכח.

בית משפט קמא הוסיף וקבע, שמעשהו של המשיב לא חרג ממידת המידות הסבירה. משהשליך המערער לעבר המשיב חפצים שונים חדים, ואף ליווה את מעשיו בצעקותיו שלו ובצעקות רעייתו, רשאי היה המשיב למנוע את הסכנה שנשקפה לו כאשר הדף את המשיב ממנו.

ז.          בית משפט קמא דחה את התביעה. המערער ממאן להשלים עם תוצאה זו וערעורו המפורט מונח בפנינו.

            המשיב לעומת זאת, סומך את ידיו על פסק דינו של בית משפט קמא.

ח.         באי כוחם של שני הצדדים הגישו בפנינו את עיקרי הטיעון ותיקי המוצגים שלהם.

            בישיבת בית המשפט שהתקיימה בפנינו ביום 29.1.13 הוספנו ושמענו גם את תמצית הטיעון של ב"כ המערער וקבענו כי לא ראינו מקום לבקש את תשובתו של ב"כ המשיב.

מסקנתנו היא שדין הערעור להידחות.